פנימה

תמיד אהבתי בפנים. 

עמוק בפנים תמיד הייתה המון אהבה. 

אבל החיכוך עם החברה היה קשה. זה הוציא ממני רגשות כבדים כמו כעס, בושה, אשמה על שאני אני. ושנאה. מלא שנאה. 

שנאה כלפי חוסר צדק, שנאה כלפי רוע, ושנאה כלפי עצמי על שאכפת לי כלכך, על שעמוק בפנים עדיין יש כלכך הרבה אהבה, קיבינימאט, יותר מידיי. 

נהגתי לאמר שהעולם הזה לא ראוי לאהבה שיש לי לתת, ומשם זה התפתח להחלטה של ממש, בגיל צעיר, שהעולם הזה לא ראוי שאביא אליו את ילדיי. אני אאמץ את מי שכבר כאן - בערך 25 שנים שאמרתי את המשפט הזה. כי חראם על כל האנשים שכאן. כמה כאב. למה להביא ילדים לעולם כזה אכזר? 

לפני כמה שבועות פגשתי באחת מסדנאות הכתיבה שאני מנחה במסגרת עמותת "אנוש" , בחור אפריקאי, כבר גבר. גבר חייכן, עם עיניים טובות. כואבות אבל טובות. הוא כתב על מקרה בגיל 5 שהוא זוכר שאמא שלו מחזיקה אותו ביד והם הולכים בכפר ההרוס ומחפשים. (מה הם מחפשים... זו שאלה שנובעת מטמטום ותכף נבין למה) הם ראו את רוב בני המשפחה שלהם נרצחים לנגד עיניהם, איבדו הכל. 

לילד הזה, בן ה 5, יש תודעה רכה ופגועה מאוד שספגה אלימות, עוני ורשע ואכזריות ברמות שאין לדמיין. מדובר פה בנשמה, בנפש בתוך גוף בדיוק כמו כל אחד אחר והתודעה שלו פצועה בגלל החיים עצמם ולא בגללו, והמחלות שהוא פיתח בחסות המערכת שהואילה בטובה למתג אותו כחולה כזה או אחר, הן לכאורה שלו עכשיו.

 לכאורה הוא. אבל לא ולא. 

משהו בעיניים שלו. 

אני יודעת שיש שם אהבה. 

לכאורה צעיר שבור אבל בעצם ילד שמשווע להכיר עולם אחר, כי בתוכו זה קיים. פשוט החיכוך עם החברה היה קשה מנשוא.

אנחנו תמיד אוהבים עמוק בפנים. אני מניחה שלמעט סוציופתים מרבית האוכלוסיה בעד אהבה. פשוט היא שוכנת כלכך עמוק, תחת כלכך הרבה שכבות של זיכרונות שהפכו רגשות לחריטות והבניות חברתיות ותוויות שהרגילו אותנו לחשוב לפיהן. 

כשאני אומרת להכנס פנימה אני לא מדברת על שקט שטחי, מדיטציות ושירים במעגל, זו אפילו לא פעולה שאני מעודדת ללכת לסדנאות עבורה. נגיד כשמישהו אומר בקבוצה – בואו רגע נכנס פנימה, בא לי לרגע לנער אותו. אנחנו עוד לא שם יא נשמה טובה. מי יכול להכנס פנימה? יש לנו כלכך הרבה עבודת התבודדות לעשות לפני שנצליח בכלל ורוב האנשים עדיין מפחדים, מה זה מפחדים, משקשקים מהלבד שלהם. הם מבועתים מהריק של עצמם כי כל המצבורים שלהם חיצוניים. 

לא רק "הם", כולנו. 

אבל רגע אופטימי. אני זכיתי. 

זכיתי בחיים האלה לעבור 4 עשורים של התרגשות יתרה מהחיים, עד לשד עצמותיי, עד שכבר ממש כאב לי בעצמות הקטנות האלה. ואחר כך זכיתי להיות מספיק אמיצה ולצאת לחופשי מהכלא שיצרתי לעצמי, מעין כלוב של זהב בו הכל נאמר ונעשה לכאורה נכון בעולם בו כלום לא נכון. 

היציאה לחופשי הייתה יציאה לכאורה לכלא נוסף – התודעה שלי. התודעה הזו שיודעת הרבה מידיי, שחווה הכל על הקצה, שמעמיקה ומתרחבת, שמשכללת מחשבות, תובנות, מנטרות, התודעה הזו שרואה את הנולד, שחולמת חלומות מוזרים, שהולכת לכיוונים כלכך מגוונים ומגבירה אהבה בעולם האנושי המצומצם שלי כ -גל. 

מי זו גל בכלל. גל זו הבת של ההורים שלה. עם כל המשתמע והלא משתמע. אבל מי אני? אני כלום. אני שום דבר. וכך גם כולנו. 

לכן אני כבר לא כועסת כשמישהו חוטא ביוהרה או במילים אחרות 'חי בסרט', אלא שאני צוחקת. כי האהבה ניצחה. לפחות במערכה הזו. 

אני יודעת שהיא ניצחה כי הילד-גבר שנפגע כלכך בילדותו, מחייך, מטפל בעצמו ומתחיל לראות קדימה. 

ואולי זו הסיבה שבגללה אומרים לנו תמיד "להכנס פנימה" בין אם בקבוצה או לבד. 

אציין לסיכום שאני יהודייה גאה וברוך השם שלהגדרה זו נולדתי ואני שמחה בה. למרות שאני לא מבינה ממש בתורה אלא רק קוראת חובבנית של החומש כספר פסיכולוגי-לנשמה, אני מזדהה עם הרובד הנפשי של סיפורי החומש. 

בתורה יש משמעות גדולה להתבודדות. כשאתה בייאוש- תתבודד. 

לא כדי לבודד את עצמך מהחברה אלא כדי להתחבר אל עצמך מחדש. 

זו הכוונה במילים - להכנס פנימה. 

רק שאתה בתחתית התחתית של עצמך אתה יכול למצוא שם אהבה בבסיס הקיום האנושי והעל-פיזי שלך, לזה קוראים אגב ישר-אל. כשאתה מתיישר אל תוך הרובד הזה של אהבה נצחית שממנה נברא העולם. ושם אין שמות. רק שם אחד. 

פנימה. 

ושיר שכתבתי הבוקר #בליפיסוקבליניקוד

אם סטית מהדרך 

שכחת את עצמך 

והשלת מעליך את כל השכבות 

דעי - 

עכשיו תוכלי ללכת 

ערומה 

נאמנה 

ללא עכבות.